האגף | קרן להמן

השומר בכניסה בודק בפליאה את תכולת התיק שלה, "באת לישון פה?" הוא קורץ לה. "לך תדע," היא משיבה לו בחיוך ונכנסת לבניין עצום הממדים. זה יום העבודה הראשון שלה והיא לא זוכרת לאיזו קומה היא שייכת. היא מסדרת את שערהּ אל מול המראה, אור המעלית משווה לפניה גוון ירקרק. המסדרון הארוך פרוס חדרים חדרים, שום דבר בו לא מסגיר אם הגיעה לקומה הנכונה. גבר לבוש בחולצת משבצות מכופתרת ובידו כוס קפה צועד מולה בצעדים זהירים. היא פונה אליו ושואלת אם זו הקומה של אגף ד'. הוא נועץ מבט בתרמיל שעל גבה ועונה שעליה לעלות קומה. היא נפלטת לתוך הקומה הרביעית וצועדת בין מסדרונות מלבניים וארוכים. מדי פעם חולפים מולה עובדי האגף, והיא מרגישה שהתרמיל מושך תשומת לב ומחישה צעדיה.
בסוף המסדרון היא מגיעה לחדרון חשוך ללא חלון, שעומדות בו, נטושות, מכונת צילום ומכונת גריסה, כבלי החשמל שלהן מוטלים על הרצפה כמו נשל. היא מורידה מכתפיה את התרמיל וטומנת אותו ברווח שבין מכונת הצילום לקיר. קשה לה להאמין שמישהו יחפש בחדר הזה, יש חדרים שפשוט נועדו להישאר בבדידותם. כעת היא צועדת במסדרון בתחושת שחרור נעימה ומחפשת אחר המשרד שלה. בדרכה היא חולפת על פני מדף ספרים להשאלה ומפצירה בעצמה להתאפק.
במשרד יושבת אישה ולראשה ברט בצבע בז'. חרוזים שחורים קטנטנים שזורים בצידו האחד של הברט בצורת פרח. "נעים מאוד, רבקה," צרידות דקה נמהלת בקולה העבה והיא מושיטה זרוע רחבה ונחרצת. "הי, אני ליהי." רבקה לוחצת את ידה בחוזקה, מגעה גס. "צעירונת," היא קובעת. "מה התפקיד שלך באגף?" "רכזת תכנון," מדקלמת ליהי את כותרת מודעת הדרושים שנענתה לה. רבקה מצמצמת את עיניה בחשדנות ומניחה לה לנפשה. ליהי מתיישבת בעמדה הפנויה – לשמחתה היא צדדית ונסתרת מעיני שותפתה למשרד – ובוהה במסך הבית של המחשב.
היא כבר הכינה לעצמה שתי כוסות קפה וצעדה לאורך המסדרון הארוך שלוש פעמים. בכל פעם שהיא חולפת על פני החדרון, אוחז בה רצון להיכנס לתוכו ולהיווכח שהוא אכן נותר ריק ופנוי עבורה. היא מגיעה למשרד של מנהל האגף בשעה שנקבעה לה, כדי לקבל את ההדרכה הנחוצה לתחילת עבודתה. "הוא עוד בפגישה אחרת," אומרת לה המזכירה. ליהי מנסה להיכנס אליו עוד כמה פעמים במהלך היום, עד שלבסוף המזכירה מבשרת לה שכבר הלך. הזמן מזדחל, וליהי משוטטת בחוסר מעש בין קומות ומשרדים. תמונות דהויות של נופי הארץ תלויות על הקירות: ראש הנקרה, ים המלח, נמל יפו, הכותל המערבי. צמחיית פלסטיק בוקעת מתוך עציצים ואינה מוסיפה חן או חיות למסדרונות האפרוריים. ביציאה מהמעלית של הקומה השנייה היא מזהה עציץ של פּוֹטוֹס אמיתי. עליו רעננים וצורתם צורת לב, אך הוא רעיל. היה להם עציץ כזה בבית. היא חשה דקירה בליבה. במשרד היא מנסה להתחמק משיחה עם רבקה, ששואלת אותה אם שמעה על המגפה המסוכנת בסין. "לא ראיתי חדשות," אומרת ליהי ותוקעת את עיניה לתוך מסך המחשב השחור.
כמה פעמים במהלך היום פוקד את המשרד עובד קבלן צולע באפוד כתום, וגורס ניירות תוך התנשפויות רמות. על חגורת מכנסיו תלוי צרור מפתחות עמוס שמכביד עוד יותר על צליעתו. פניו מחוטטים כאילו נוצרו תחת מחרטה גסה, עם כל פעולה שלו זיעה ניגרת על פניו. רבקה מעווה את פניה למראהו וממקדת אותם במסך המחשב.
בשש בערב כבים האורות בבניין. ליהי לא מסתכנת, ויורדת בהיחבא במדרגות במקום במעלית, מגששת את דרכה בעזרת פנס זעיר שהיא מדליקה לסירוגין. היא מציצה אל עמדת השמירה שבכניסה לבניין. זו עומדת ריקה, הבניין נעול. היא שבה ועולה בריצה לקומה הרביעית, ליבה הולם בהתרגשות, הבניין האפרורי במהלך היום הופך באחת לממלכה הפרטית שלה. מסדרונותיו נראים לה כעת מעוגלים ומפותלים יותר, כמו בטירה מהאגדות.
היא חוזרת בריצה לחדרון הקטן, מוציאה את התרמיל ממחבואו ושולפת מתוכו את מזרן הקמפינג ושק השינה. היא פורסת אותם ברווח שבין שתי המכונות ונשכבת. אחר כך היא בוכה, מתייפחת ממש. לבסוף היא מתעשתת ואוכלת כריך חביתה שקנתה בצהריים. בשירותי הנשים היא מצחצחת שיניים ומתפשטת מול המראה. צינת הלילה הירושלמי לופתת בה. היא משפריצה על גופה מים קפואים מהברז הקטן לשטיפת הידיים, לוחצת על מתקן הסבון ומסתבנת במעט סבון ורדרד בריח זול, מתנגבת ומתלבשת במהירות. בבואתה בראי דווקא מחייכת אליה. לאחר מכן היא צועדת למדף הספרים שנתקלה בו מוקדם יותר ושולפת מתוכו ספר אקראי. היא שבה לחדרה וקוראת עד שהיא נרדמת כשהספר חבוק בזרועותיה.
דלת החדרון נפתחת לפתע. היא שכחה לכוון לעצמה שעון מעורר. ליבה משתולל בפראות בעוד היא מנסה לשלוף הסברים מתוך הערבוביה שבמוחה. עוד לפני שעיניה מתרגלות לאור שחדר בפתאומיות לתוך החדרון האפל, היא מזהה את נשימותיו של עובד הקבלן באפוד הכתום. כעת היא יכולה לראות אותו מביט בה, מבע פניו מאובן, בדיוק כמו בעת שהוא גורס ניירות, הזיעה כבר ניגרת על פניו. הוא סוגר את הדלת. היא מתארגנת בזריזות ואורזת את חפציה לתוך התרמיל, ומחזירה אותו לרווח שבין מכונת הצילום לקיר. עליה לצאת מהחדרון בהיחבא, שכן ראשוני העובדים כבר הגיעו לאגף. היא יושבת מתוחה במשרד ומנסה לנחש אם העובד באפוד דיווח עליה. ואם אכן דיווח, מה יהיה עליה? האם תיאלץ לצאת ולנסות לשרוד בחוץ? לקראת שעות הצהריים הוא נכנס מתנשף למשרד. ליהי מנסה ללכוד את מבטו, אך הוא מרוכז אך ורק במלאכת הגריסה. כשהוא מסיים היא יוצאת אחריו, צליעתו מאיטה את צעדיו. "הי," היא קוראת אחריו. הוא עוצר לרגע, מסובב אליה חצי פנים, וממשיך לצעוד לעבר המעליות.
מנהל האגף עוד לא קיבל אותה לפגישה, ותפקידה החדש עדיין בגדר כותרת בלבד. היא ממשיכה לשוטט בין הקומות ולהכיר את גבולות עבודתה ואת חוסר הגבולות של ממלכתה הלילית. הערב תשלוף לעצמה ספר חדש מהמדף. "איפה את מסתובבת כל היום?" מכבידה רבקה בשאלותיה. "לומדת את השטח." ליהי מנסה להישמע אדיבה, אבל החטטנות והמבט הבוחן של רבקה מרתיעים אותה. היו לה מספיק מאלה בחוץ. בערב, במחבוא שלה בין מכונת הצילום לקיר, היא מוצאת גם כרית. שנתה רכה.
כולם מדברים על המגפה מסין שמתפשטת ועל סגר שעלול להגיע בעקבותיה. מנהל האגף עסוק והמזכירה שלו אומרת שאין סיכוי להיכנס אליו בימים הקרובים. ליהי עדיין משוטטת בין משרדים, אגפים וקומות. הספרים שקראה הולכים ונערמים בצידו הימני של המדף. השיחות על המגפה לא נוגעות לה, הכול נשמע לה מאוד רחוק וחסר שחר, אבל כשרבקה מדווחת על המדפים הריקים בסופרמרקט היא מבינה שעליה להיות מוכנה. כשעובד הקבלן הצולע נכנס לטקס גריסת הניירות, היא קמה לצאת מהמשרד ומגישה לו בהיחבא דף נוסף לגריסה, שכתוב עליו, "תוכל בבקשה להשאיר את דלת המחסן של הקפטריה פתוחה? תודה על הכרית." הוא גורס את הדף בשתיקה.
יום אחד דלתות הבניין נותרות נעולות, ואף אדם לא נכנס עוד בשעריו. ליהי רצה אל דלת הקפטריה; חייה תלויים בדלת הזו. הדלת כבדה וממאנת להיפתח. זיעה של פחד מכסה את גופה. האם עובד הקבלן בגד בה וגזר עליה למות פה מרעב? היא מטלטלת את הידית בכוח ושבה ודוחפת אותה בעוצמה, אך הדלת בשלה. ליהי כושלת על הרצפה. לפתע היא שומעת מאחוריה נשימות, מלוות בשקשוק מתכתי של מפתחות. העובד צולע לעברה. בלי לומר מילה הוא פותח את דלת הקפטריה. ליהי לא יודעת את נפשה, "תודה, תודה רבה, באמת תודה." היא נודדת בין מחסן המזון למטבח ובוחנת את חומרי הגלם. "אני אכין לנו אורז, בסדר?" היא קוראת מתוך המחסן ולא נענית.
הם יושבים זה מול זה, אוכלים ושותקים. אם תהיה מחושבת, הם יוכלו להתקיים פה זמן רב. אבל כמה זמן עומד לרשותם? והאם דלתות הבניין ייפתחו אי פעם מחדש? הוא קם בפתאומיות ומתחיל לצעוד לעבר המעליות, ליהי נותרת לנקות את שאריות הארוחה. אחרי שהיא יוצאת מהקפטריה היא רואה שהמעלית נמצאת בקומה השלישית, היא לא מחפשת אחריו.
ליהי ממשיכה בשיטוטיה בין הקומות והאגפים השונים, מרשה לעצמה להיכנס גם למשרדים שעד היום היו מאוכלסים באנשים. היא חוקרת את נופי הארץ המהונדסים שתלויים על הקירות ומנסה לדלות ממוחה זיכרונות מהפעמים שביקרה בהם. מבין השולחנות מחייכות אליה משפחות ממוסגרות. ליהי מנסה לדמיין את הלך הרוח בעת צילום התמונות: מי מאושר באמת? למי כואב? בקומה השנייה היא עוצרת ליד הפוטוס. היא רוכנת אליו ושואפת את ריחו החי והמסוכן. בפעם הבאה שהיא מגיעה אליו היא משקה אותו. כך תעשה בכל יום מעכשיו. בקומה השלישית היא מוצאת את עובד הקבלן בתוך משרד, מזיע וגורס. היא נחרדת לגלות שהוא גורס את הספרים, את כל אלה שקראה והניחה על צידו הימני של המדף. עליה להזדרז ולקרוא את כולם, לפני שיגרוס גם את אלה שלא הספיקה לקרוא.
היא סיימה לקרוא את כל הספרים, הוא גרס את כולם. הממלכה מתפרקת לנגד עיניה והופכת לאוסף משרדים אפרוריים. היא פותחת את ארונות המשרדים ונשאבת לתוך עולמם של הקלסרים עבי הכרס. תוכניות על גבי תוכניות שנהגו ונשכחו, ערמות של מילות חזון, יעדים ודרכי יישום, שנאספו לתוך קלסרים ונותרו לאכלס ארונות. היא מגלה מה היה קורה לוּ, ומה אפשר היה אם, וכיצד יהיה כאשר. בכל פעם שהיא מסיימת לקרוא בקלסר, הוא גורס את תכולתו. חזונות עבר הופכים לפתותי נייר קטנים.
קולות אדם נשמעים מחוץ לחדרון. בהתחלה נדמה לה שהיא הוזה. גופה חלש ורפה כשהיא כושלת החוצה, משאירה את הדלת פתוחה ופוסעת בקושי במסדרון. התנועה במסדרונות דלילה, אנשים מובסים חולפים מולה, עורם חיוור ומבטם מרצד בפחד בין כל מה שפעם היה מוכר וכעת נצבע בצבעי המגפה. ממודעות האבל היא לְמֵדָה שרבקה מתה במגפה, גם מנהל האגף שמעולם לא פגשה, וכך גם רוב עובדי האגף ומרבית אוכלוסיית העולם. את עובד הקבלן היא לא מוצאת בשום מקום. פתותי הנייר שהלכו ונערמו לאורך הזמן נעלמו יחד איתו.
היא נכנסת למעלית ויוצאת בקומה השנייה. הפוטוס פורח ומלבלב בהתרסה מול האנושות הגוועת. כמו בכל יום, היא משקה אותו, לוחשת לו מילות עידוד ושואבת ממנו כוח רעיל. משם היא יורדת עוד שתי קומות ומגיעה אל עמדת השמירה שבפתח הבניין. האור שמגיע מבחוץ מסנוור אותה, היא מסובבת את גבה ועולה במעלית לקומה הרביעית, חולפת על פני החדרון שדלתו פתוחה והמזרן שלה פרוס בו גלוי, צועדת אל עבר המשרד הריק של מנהל האגף, נכנסת אליו ומתיישבת בכיסאו. מהחדר הסמוך מגיע לאוזניה הטרטור האיטי, החורק, של מכונת הגריסה.

קרן להמן, משוררת, אשת חינוך ועורכת ערבי סיפורים אמיתיים (story-telling) מטעם סדנאות הבית של אשכול נבו ואורית גידלי. בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב במגמת כתיבה יוצרת. ספר השירים הראשון שלי יראה אור השנה בהוצאת טנג'יר.